05May
לפני הרבה שנים, כשהייתי גננת צעירה, עבדתי בגן ש80 אחוז ממנו היו עולים חדשים מברית המועצות. היה מעניין לראות את התהליכים שעברו עליהם באותה השנה, לזהות את המשפחות שבאו מתוך רצון להיות חלק מהחברה הישראלית, שעשו כל מאמץ ללמוד את השפה ובעקבותיהם למדו הילדים לדבר עברית, ואת המשפחות שפחות התערו בחברה מכל מני סיבות, היה מעניין לראות את הפער שצומח בין ההורים לילדים שלהם, למרות הגיל הצעיר, כשהילדים הופכים להיות "ישראלים" בהתנהגות, בלבוש וההורים יהיו לנצח עולים חדשים.
מעולם לא חשבתי שאני אהיה אחת מהם אבל החיים מביאים אותנו למקומות שלא תכננו, וכך ב12 השנים האחרונות אני האמא ה"עולה החדשה", המהגרת, זו שלא יודעת את השפה היטב, שצריכה שהבת הצעירה שלה תתרגם לה דברים ותעזור לה להסתדר בעולם החדש הזה.
ותמר? גדלה בבית ישראלי לחלוטין בתוך חברה נורבגית, ללא ישראלים או יהודים בטווח המרחק הקרוב. היא שרה שירים של אריק איינשטיין וכוורת, ואפילו, אלואמא יודעת מאיפה, תפסתי אותה מזמזמת שירים של עומר אדם, היא יודעת לצטט מגבעת חלפון וגם ממבצע סבתא, אבל באותה המידה היא מדברת שפה שאני לא מכירה, גדלה בעולם ללא תנועת נוער, ועם מקצועות ספורט של עולם אחר כמו החלקה על הקרח, וסקי, עם כל היותה ישראלית, היא גם ממש כל כך לא.
הדואליות הזו לא קלה אף פעם, הגאווה מאיפה באנו ולאן אנחנו שייכים, עם הצורך להזהר בגלל זה, השייכות לחברה כשאנחנו חצויים ושייכים גם למקום אחר, מציאת האיזון הזה מביאה איתה הרבה אתגרים, בעיקר בשנה כמו השנה, כשכל המציאות הזו שלנו מאותגרת. מאוד.
כששואלים את תמר מה היא, היא תענה שהיא ישראלית קודם כל אבל גם נורבגית, היא מצאה פה חברה שמקבלת אותה כמו שהיא, שלומדת להכיר את הישראליות באוכל ובמנהגים וגם את היהדות עם החגים השונים, יחד עם זה, השנה, הבית כבר לא מרגיש כל כך בית. איך זה יכול להיות שמי שגדלה פה את רוב חייה ומרגישה חלק מהחברה הכללית, פתאום לא רצויה ברחובות שלה? איך אני בתור אמא יכולה להסביר את זה בלי להקשות אפילו יותר על הפיצול בזהות?
השבוע, בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, כל שנה, ובמיוחד השנה, אנחנו קודם כל ובעיקר ישראלים, גם היא. הכאב, ההזדהות ותחושת האבל והאובדן שממלאים אותנו בשבעת החודשים האחרונים, לא משאירים מקום לשום דבר אחר. אחרי שנעבור את הימים האלה, ננסה לנשום בחזרה ונחזור להתמודד עם תחושת חוסר השייכות / פחד / חוסר הבנה, שקשורים במקום הלכאורה כל כך רגוע הזה, שאנחנו חיים בו.
הערות
