בוקר האחד בספטמבר 2008 היה אמור להיות יום מרגש, אחרי 16 חודשים בהם תמר שלטה ביד רמה מתוך העגלול או פינת המשחקים במשרד, על התנהלות התרבות והקהילה בישוב, היא אמורה סוף סוף להתחיל את שנת הלימודים במשפחתון ואני מתוכננת להתחיל לנהל את מערכת הגיל הרך של המעונות במודיעין. בוקר האחד בספטמבר 2008 היה באמת יום מרגש אבל במקום לצעוד בשמחה עם תיק על הגב יחד עם עוד 10 קטנטנים ליום מלא פעילות עם רותי, נפנוף לשלום ופרידה מאמא שהולכת לאתגר החדש שלה, מצאנו את עצמנו זוכים ליום הולדת חדש לתמר. מצאנו את עצמנו בוכים מהתרגשות מהחיוך הראשון אחרי שלושה ימים של "צירי לידה" בטיפול נמרץ ילדים. קיבלנו סוף סוף את האישור שתמר תחייה, שמערכות הגוף הקטן, שקרסו לאט לאט, לא נפגעו, זכינו לראות עיניים כחולות נפתחות לרווחה, חיוך קטן חיוור ושובב מופיע והסתערות רעבה ביותר על קופסת גבינה לבנה ופרוסת לחם. אל המשפחתון נכנסנו בשמחה רק באחד בנובמבר, את מערכת הגיל הרך במודיעין לא זכיתי לראות יותר, והעולם כמו שהכרנו אותו קודם, נשאר זיכרון רחוק. דברים יומיומיים קיבלו משמעות חדשה, פעולות יומיומיות שאנחנו לא מקדישים להן רגע מחשבה פתאום הפכו לבעלות חשיבות והצריכו הכנה ותכנון וכל המשאבים והכוחות הופנו לכך שתמר לא תהיה שונה בכלום כמעט מחברת הילדים סביבה. היום תמר בת 15 וחצי ודובי סוכרת חוגג 14 וקצת ... מעל ל14 שנים, שבכל יום אני לומדת משהו חדש על הגוף שלה, מתוך היום יום למדתי תזונה, וחישוב פחמימות, למדתי לחשב כמויות אינסולין בהתחשב בהרבה גורמים חיצוניים, מעולם לא שלטתי בתפעול מכשירים אלקטרוניים כמו בשנים האלה עד לרמת התיקון והדרכת אופן ההפעלה שלהם לגורמים חיצוניים, גם הזיכרון של לילה שלם בשינה עמוקה הוא זיכרון רחוק. 5176 ימים שהאחד אינו דומה בכלום לשני, עשרות אלפי דקירות לבדיקת סוכר בדם, אלפי זריקות אינסולין, אלפי החדרות של צינורית סיליקון לטובת משאבת האינסולין, ומאות החדרות של סנסור, לא מעט אישפוזים, ימי מעקב בבתי חולים ומלחמות אין קץ במערכות החינוך השונות, מלחמות בחוסר ידע, חוסר טאקט וחוסר שיתוף פעולה. לומדים לתפקד כרגיל למרות הידיעה שה"תינוקת" שלי נמצאת בסכנת חיים בכל רגע, כשכל איחור בהגעה מבית הספר מעלה את החשש שאולי היא איבדה את ההכרה בדרך ושהיא בדיוק חזרה לאורך הנהר כשאין שם כמעט אנשים שימצאו אותה, זה לתלות על התיק שלה פתק גדול עם הפרטים שלנו והעובדה שהיא סוכרתית, כדי שאם ימצאו אותה ידעו מה לעשות ובמקביל לתת לה את התחושה שהיא הכי נורמלית ובריאה בעולם ושאין כלום שהיא לא תוכל להשיג.
סוכרת? כולם יודעים מה זה, אז בשביל מה צריך חודש מודעות?? מסתבר שלמרות שכולם מכירים את המונח סוכרת, חוסר הידע הוא עצום, ועם מעט מודעות ומעט ידע ניתן לחסוך הרבה עוגמת נפש ובעיקר להציל חיים. ההתדרדרות של תמר היתה מהירה, וכשפנינו לט.ר.ם, הרופא, למרות כל הסימנים הברורים, לא חשב לעשות בדיקת סוכר בדם, המצב של תמר היה כבר קשה אבל הבדיקה הקטנה הזו היתה חוסכת מאיתנו כמה ימי טיפול נמרץ, ואת המשפט שאף הורה לא רוצה לשמוע כשהוא מגיע לחדר המיון – הגעתם ברגע האחרון, בעוד שעה כבר היה מאוחר מדי ואנחנו מקווים שהכל יהיה בסדר. כיום בדיקת סוכר בדם היא חלק מהפרוטוקול, חלק ממהלך רחב של העלאת המודעות לסימני המחלה. ועדיין, לשני סוגי הסוכרת (שלמרות שמם הזהה הם שתי מחלות שונות לחלוטין) יש סימנים מקדימים זהים וכמו בהרבה מקרים זהוי מוקדם יכול להציל חיים. צמאון קיצוני, צורך דחוף במתן שתן, ירידה במשקל ללא סיבה הגיונית הנראית לעין, וחולשה כללית יכולים לרמוז שמשהו לא תקין, בדיקת דם פשוטה וקטנה יכולה לתת תשובה באופן מיידי – במקרה של סוכרת סוג 2 לאחר האבחון המוקדם ניתן בשנוי קל באורח החיים לטפל גם ללא התערבות רפואית תרופתית ובמקרה של סוכרת סוג 1 אבחון מוקדם יכול למנוע פגיעה במערכות הגוף, אשפוזים קשים ואף מוות. אם מישהו מהסובבים אתכם מראה סימנים כאלו (כולם או חלקם) פנו באופן מיידי למרפאה, בקשו מהאחות בדיקת סוכר ותחסכו לעצמכם הרבה רגעי פחד. ברוב המקרים יש להניח שהתוצאות יהיו בטווח הנורמלי – אבל בשביל הפעם האחת שלא, כדאי להיות ערניים!!!
