17Jan
עברו כבר מעט יותר משלושה חודשים מאז השיבעה באוקטובר, עברו בדיוק 103 ימים. לרובנו החיים כאילו נעצרו באותה שבת שחורה, זאת אומרת, החיים ממשיכים באופן טבעי, אבל חלק גדול ממי שאנחנו פשוט עצר. השיגרה, חיי היום יום, לוקחים את מקומם יותר ויותר, אנשים חוזרים לעבודה, לבית הספר, אבל זה לא באמת זה.
באופן אישי, כישראלית שמתגוררת בחו"ל, מאז אותו היום החיים מתנהלים בשני קווים מקבילים, שני עולמות שאין ביניהם שום קשר, כמעט. החיים בחוץ, במדינה השלווה להכעיס הזו, היום יום לא נפגע. בית הספר ממשיך כאילו כלום, אנשים מסתובבים ברחובות, בקניון, מבחינתם לא קרה כלום, ולצערי, זה נכון.
לעומת זאת, בעולם שלי, בבטן, בבית, החיים השתנו מהקצה אל הקצה. מאותו הבוקר שורר עצב גדול, שוק שעוד לא ממש יצאתי ממנו, דאגה, חרדה שהיא מעבר למה שמובנה בנו מעצם היותנו ישראלים. פתאום זה הפך להיות מוחשי. אחד הדברים שפתאום התחוורו לי, היא העובדה שכבת דור שני, בת של שורד שואה, מוטבעת בנו חוויה, טראומה, שאמנם לא חווינו באופן ישיר, אבל היא עיצבה את מי שאנחנו, ואני מסתובבת בתחושה לא ברורה של פוסט טראומה של טראומה שלא עברתי, כאילו הייתי שם בצורה מסויימת, והמציאות שהתעוררנו אליה בשיבעה באוקטובר היתה טריגר שעורר אותה. בתחושת דחיפות, חובה מוסרית וכבוד לנרצחים ולשורדים מאותו היום, אני דואגת לקרוא את העדויות, לצפות בסרטונים גם אם הם לא קלים בלשון המעטה, כי זה המעט שאנחנו חייבים להם, חייבים להקשיב להם, חייבים לתעד את מה שקרה בתוכנו, בזכרון שלנו, הנסיון ההסטורי לימד אותנו, שאסור לחזור על ההתעלמות וחוסר היכולת להתמודד עם הסיפורים, לה זכו שורדי השואה שהגיעו לישראל לאחר המלחמה. זה לא קל, זה לא תמיד נח - אבל זו החובה האנושית שלנו. ואני כל כולי שם.
תוכנית העבודה שבניתי לחודש אוקטובר, נשארה באותו המקום על שולחן העבודה שלי, הצלחתי לחזור ולקרוא אותה שוב רק השבוע, לתייק אותה ולפתוח דף תכנון חדש לחודש ינואר (וגם עם התוכנית הזו אני עוד מתקשה להתקדם) הדיסוננס הפנימי בין הצורך לחזור, בצורה מסויימת, לשיגרה, לעבודה, לכתיבה ובין התחושה שאיך בעצם אפשר, כשעוד יש חטופים בעזה, כשעוד יש כל כך הרבה משפחות שנשארו בלי בית, בלי מקום ושורשים, בלי שיגרה ושקט שהיו רגילים להם. אז לאט לאט, בעדינות, אני חוזרת לזה, משלבת, כותבת על...
המציאות של שני מהלכי חיים מקבילים היא לא פשוטה, בעיקר כשהם לא באמת לא נפגשים. זה נכון, את הסערה, העצב, האבל ותחושת הבדידות שאני מרגישה בפנים, אף אחד פה לא יכול להבין, ואני מאחלת להם שלא יצטרכו להבין, זה העולם שלי, בחוץ עולם כמנהגו נוהג, סופת השלגים המטורפת, שתקפה אותנו השבוע, היא הארוע הגדול שמנהל היום את השיגרה, מפריע לה ומערער אותה... שני קווים מקבילים... אבל כמו שכתבתי, שני העולמות האלה נפגשים, ולוא דוקא במקומות טובים. נקודות המפגש הן אני, הקהילה היהודית והישראלית פה בנורבגיה, המציאות הפנימית שלנו, שצריכה להתמודד גם עם מציאות אנטישמית, אנטי ישראלית, מאוד פעילה, תמיד, ומאז השיבעה באוקטובר באופן מיוחד. זה לא רק שמצאנו את עצמנו מתמודדים עם הארועים בישראל, מתמודדים עם הדאגה והכאב והאבל הגדול, אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו צריכים להתצטדק, להיות מאויימים, אשמים, בסכנה. זה לא רק שלא מבינים אותנו, תומכים בנו ברגעים קשים או מכבדים את האובדן, אנחנו הפכנו למטרה, ההנהגה הפוליטית, המדיה, לא נתנו ולו רגע אחד של חסד. תחושת הזרות, גם של ישראלים שחיים פה רוב חייהם, גידלו פה משפחות נורבגיות, שלא לדבר על משפחות יהודיות נורבגיות, תחושת הזרות הזו כל כך גדולה פתאום. התחושה שמה שהיה עד היום ה"בית" כבר לא רואה אותנו כחלק ממנו, אנחנו לא רצויים, לא שייכים.
ארועי השיבעה באוקטובר לנצח יהיו נקודת ציון בהסטוריה שלנו. לא רק מספר הנרצחים הבלתי נתפס, לא רק מעשי הזוועה שגם אחרי שלושה חודשים עדיין אי אפשר להבין איך מישהו יכול לבצע אותם, אלא בעיקר כי הם שינו את העולם שלנו, הפנימי והחיצוני. המשפט הבנאלי "מה שהיה לפני כבר לא קיים אחרי" הוא מדוייק, הוא מציאות. נקודת הראיה שלי את העולם, הקרוב לי וגם במעגלים הרחבים יותר, לנצח תהיה מושפעת מהתחושות שמלוות אותי בחודשים האלה, השאלות שפתאום התעוררו, הספקנות אל מול מה שנראה לנו כמציאות עד היום, האמון באנשים שסובבים אותנו התערער, פתאום גילינו שברגעי משבר, בעיקר אם מעורבים בהם יהודים או ישראלים, הפער בין "אחד בפה ואחד בלב" לא היה גדול יותר מעולם.
אני חושבת שמעבר לתחושת האובדן, האבל והכאב, שהם קשים מספיק בפני עצמם, תחושת האכזבה מהמקום הרגוע, כאילו ליברלי, אוהב אדם הזה היא עצומה. תחושת האכזבה מהאנשים שסובבים אותי, שעד עכשיו הערכתי אותם, נהניתי בחברתם, היא כל כך עמוקה, שברור לי שאני לא אוכל להסתכל עליהם שוב באותה הדרך, שאני כבר לא אוכל להצדיק ולתרץ את עמדכם בזה שהם נאיבים או חסרי ידע, כי אל מול המציאות והארועים, ההוכחות מאותו היום וההוכחות שיש פה בכל יום לאנטישמיות גדלה והולכת, כבר אי אפשר להגיד לא ידענו, לא ראינו ואין הצדקה לשתיקה מלבד להסביר אותה כהסכמה.
הערות
